מאז ימיה הראשונים של הציונות ועד היום, ציונים מפיצים את המיתוס שלפיו הפלסטינים לא יישבו את פלסטין עד שבאו הישראלים מאוחר יותר ופיתחו אותה. כדי לסייע להפצת דיסאינפורמציה זו, הציונים אימצו את הסיסמה הבאה, שנועדה למשוך את יהודי אירופה להגר לפלסטין:

"ארץ ללא עם לעם ללא ארץ"

אם ההנהגה הציונית היתה מודה בקיומו של עם ילידי, היא היתה נאלצת להסביר איך היא מתכוונת להזיזו ממקומו. כדי להזים מיתוס חסר בסיס זה, נצטט את בן גוריון (ראש הממשלה הראשון של ישראל) שהצהיר כבר ב-1918 ש"ארץ ישראל אינה ארץ ריקה מאוכלוסין". לפי שבתאי טבת, אחד הביוגרפים הרשמיים של בן גוריון, הצהיר זה כבר ב-1918:

"ארץ ישראל אינה ארץ ריקה מאוכלוסין... בשום אופן ותנאים אין לפגוע בזכויות התושבים הללו" ("בן גוריון וערביי ארץ ישראל" עמ' 59)

בן גוריון חזר לעניין זה פעמים רבות, והדגיש שהערבים הפלסטינים זכאים ל"'אבטונומיה פנימית מלאה' בכל העניינים התרבותיים והמשקיים והחברתיים" ("בן גוריון וערביי ארץ ישראל" עמ' 61), אך לא המדיניים.

כדי לפרק מיתוס חסר בסיס זה, הקליקו כאן ותראו דף שנסרק מתוך ספר שהגה וערך בן גוריון עצמו, ובו נכתב שהיהודים היו 12% מכלל אוכלוסיית פלסטין בשנת 1914. לא רק שרוב היהודים בפלסטין לא היו ציונים (כפי שהודה בן גוריון עצמו), אלא שלא היו אפילו אזרחי הארץ, שכן רבים מהם נמלטו לא מכבר מרוסיה הצארית האנטישמית.

מרשם האוכלוסין העותמני מראה שפלסטין היתה מיושבת באופן נרחב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, במיוחד באזורי הכפר, שבהם היתה החקלאות העיסוק העיקרי. לפי ג'אסטין מקארתי, בר-סמכא בנושא הטורקים העותמנים, מנתה אוכלוסיית פלסטין 657 אלף ערבים מוסלמים, 81 אלף ערבים נוצרים ו-59 אלף יהודים, ביניהם יהודים אירופים רבים מהעליות הראשונה והשניה (The Population of Palestine, p26).

האוכלוסייה היהודית בפלסטין ב-1914 היתה, אם כן, פחות מ-8% מכלל האוכלוסייה -- קטנה בהרבה מהאוכלוסייה הערבית-נוצרית. החוקר שמדבריו ציטטנו, ג'אסטין מקארתי, מצוטט גם ע"י חוקרים ישראלים רבים, ביניהם בני מוריס ותום שגב. בהקשר זה ראוי לצטט מפני הציוני הנלהב ישראל זנגוויל, שאמר כבר ב-1905, שאוכלוסיית פלסטין צפופה פי שניים מזו של ארה"ב:

"ארץ ישראל עצמה כבר מאוכלסת היא. הפחווה של ירושלים -- צפיפות האוכלוסים שלה כבר מרובה היא פי שניים מצפיפות האוכלוסים בארצות הברית והיא מגיעה לשיעור של חמישים ושתיים נפש לכל קילומטר מרובע, שהיהודים אינם בכללם אפילו 25 אחוז. אנו מוכרחים להיות מוכנים או לגרש בחרב את השבטים היושבים בארץ, כמו שעשו אבות אבותינו, או לטפל בשאלת הגירתם של האוכלוסים הזרים, שהם מוסלמים ברובם ושזה דורות הם רגילים להתייחס אלינו בבוז" ("קורבנות" עמ' 138, "הדרך לעצמאות" ישראל זנגוויל עמ' 99-100)

במלים אחרות, ההנהגה הציונית הכירה בפלסטינים כב"בני אדם" שאכלסו את פלסטין. עם זאת, זו לא היתה סיבה טובה מספיק כדי "להעניק" להם את אותן זכויות מדיניות שיש ליהודים, שחיו ברובם מחוץ לפלסטין. כתוצאה מכך, מדיניות זו היתה ההקדמה לנישול הגורף ולטיהור האתני של העם הפלסטיני במהלך מלחמת 1948.

זמן קצר לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897, נשלחה משלחת חקר ציונית לפלסטין, כדי לבדוק את האפשרות ליישב אותה ביהודים אירופים נרדפים. המשלחת ענתה במברק מפלסטין:

"הכלה יפהפיה, אבל נשואה לגבר אחר" ("קיר הברזל", עמ' 27).

למרות העובדה שציונים רבים היו מודעים לנישואים מאושרים אלה כבר ב-1897, הם החליטו בכוונה לשים קץ ליחסים, מפני שהם חושבים שזכויות היהודים חשובות יותר מזכויות הפלסטינים. זאב ז'בוטינסקי, מייסד הימין הפוליטי הישראלי, ניסח ברהיטות את דבר הגירושין הכפויים של פלסטין מעמה הילידי, כשאמר ב-1926:

"הטרגדיה היא בזאת, שפה יש התנגשת בין שתי אמיתות, אלא שהצדק שלנו יותר גדול... הערבי -- נחשל תרבותית -- אך רגש הפטריוטיזם שלו טהור ונאצל כזה שלנו; אי אפשר לקנותו בכסף, לבולמו יהיה אפשר על-ידי --- כח עליון" ("קורבנות" עמ' 109).

אלה הן השאלות המתבקשות:

• האם משני עוולות יוצא צדק?

• האם צודק לפתור עוול בעוול אחר?

• אם מתישהו יהפוך העוול שנגרם לפלסטינים להיות גדול יותר מזה שנגרם ליהודים, האם די יהיה בכך כדי להצדיק פשעי מלחמה?

מה שהופך הרבה ציונים למסוכנים הוא האמונה שהם מפתחים בתעמולה שלהם עצמם. כך לדוגמא, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל בשנים 1996-1998, הציע לאחרונה שישראל לא תוותר לעולם על השליטה בגדה המערבית וברצועת עזה הכבושות, שכן לטענתו האוכלוסייה המקומית מורכבת מצאצאי פלסטינים שאינם ילידים. כמו כן טען שאותם אנשים באו כדי לחפש תעסוקה שנוצרה בעקבות הגעת הון של יהודים אירופים. יהושע פורת, פרופסור באוניברסיטה העברית, הפריך את דברי ראש הממשלה לשעבר במאמר שהתפרסם ביומון הארץ. הקליקו כאן כדי לקרוא את תשובתו. חשוב לציין גם שפרופסור פורת עבד בקמפיין הבחירות של נתניהו ב-1996, כך שלא כדאי לכנות אותו שונא-נתניהו.

משעשע לחשוב שבעוד שכמעט כל הישראלים והציונים מאמינים שהוואי, ירדן, לבנון, סוריה, טאהיטי ועיראק היו כולן מאוכלסות ע"י עמים ילידיים לפני מלחמת העולם השניה, הם מתקשים מאד לדמיין שב"ארץ המובטחת" (שהיא אחד האזורים האסטרטגיים ביותר בעולם) היה עם ילידי כלשהו. כאילו "הארץ המובטחת" חיכתה יותר מאלפיים שנה לישראלים ולציונים שיישבו אותה ויפריחו את שממתה. הקליקו כאן כדי לקרוא את תשובתנו לטיעון זה.

לבסוף, פלסטין לא רק שנהנתה ממיקום אסטרטגי למסחר (בהיותה ממוקמת על גשר היבשה בין אסיה ואפריקה), אלא שגם אדמותיה היו פוריות ונטועות בעצים רבים ושונים זמן רב לפני שהציונים הגיעו לחופיה. כך שהטענה כאילו פלסטין היתה ארץ ללא עם עד שהגיעו הציונים ויישבו אותה היא טענה אבסורדית. למרבה הצער, ישראלים וציונים רבים שונאים את המחשבה שקיים עם פלסטיני ילידי במידה כזו שיצרו לעצמם עולם בדוי שמבוסס על אשליה. לעם הפלסטיני יש מסר פשוט בתגובה: 8.5 מיליון פלסטינים לא יעלמו לשום מקום. ככל שהישראלים והציונים יקדימו להבין מסר זה, ימהרו להתעורר מתרדמת ההזיות שלהם.

לינקים שקשורים לנושא:

• ציטוטים של מארק טוויין על פלסטין שהוצאו מהקשרם

• המנדט הבריטי: הגירה ערבית ויהודית לפלסטין בשנים 1920-1945

• אוכלוסיית פלסטין תחת השלטון העותמני ובזמן המנדט הבריטי מאת ג'אסטין מקארתי

• שאלות שציונים שואלים: פלסטין לא היתה שממה עד שהישראלים באו והפריחו אותה?

• ציטוטים מדברי ציונים: האם הפלסטינים קיימים או לא? זאת השאלה